|
כל אחד צריך דברים שלא צריך
מאת אסתר זנדברג
בעיני רון ארד, המעצב הישראלי-הבריטי שבא לארץ כדי להציג את תוכניתו למוזיאון עיצוב בחולון, תרבות מתחילה במקום שהצרכים נגמרים. הראיה: מסחטת הלימון של פיליפ סטארק שבקושי סוחטת
רון ארד: "אני לא יכול להשתתף בתערוכה של עיצוב ישראלי. זאת תהיה הונאה מבחינתי" (בתמונה הקטנה מלון הבוטיק "Upperworld" בעיצובו, שיוקם בלונדון)
תצלום: דניאל צ'צ'יק
העולם מלא "עיצוב". סאת מוצרי הצריכה שהעיצוב פולט הוגדשה זה כבר. מרוב עיצוב כבר אי אפשר להכניס סיכה. לא כל שכן עוד כיסא, שולחן או מנורה. סליחה, גוף תאורה. אף על פי כן, המעצב רון ארד, מהמעצבים הידועים והמצליחים בעולם, מרגיש צורך בלתי נלאה להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש. או כדבריו, "את הגלגל כבר המציאו, אותי מעניין להמציא את מה שלא היה שם קודם".
הקריירה הבינלאומית שעשה ארד, מעצב ואדריכל ישראלי-בריטי המתגורר בלונדון, והמוניטין שצבר הם ראיה לכך שתמיד יהיו די אנשים שיתפתו לרכוש את המצאותיו במחירים לא צנועים, גם אם אינן חיוניות ובהרבה מקרים אפילו לא שימושיות. המוצר המצליח ביותר שעיצב הוא מדף הספרים "תולעת ספרים" - רצועת פלסטיק גמישה שכמעט אי אפשר להניח עליה ספרים. בכל זאת הוא נמכר בקצב דמיוני של 1,000 קילומטרים בשנה.
מי צריך מדף שלא צריך אותו?
ארד: "קודם כל אני צריך, כי זה מה שאני עושה. אבל אפשר להציג את זה גם כך: מי צריך עוד שיר, הרי יש כל כך הרבה שירים? מי צריך עוד אנשים? הרי רוב האנשים מיותרים. העולם בכלל מיותר. תרבות מתחילה במקום שהצרכים נגמרים. וזה מה שיפה במדף. זה מה שיפה במסחטת הלימון של פיליפ סטארק, שבקושי סוחטת. מי שצריך רק לסחוט לימון מספיקה לו מסחטת פלסטיק בעשרה שקלים".
מסחטה שלא סוחטת זו תרבות? זה לא סתם דקאדנס?
"תמיד יש מישהו ששואל את השאלות האלה. יש מעצבים שמפתחים מגורים לניצולים מאזורי אסון, ויש כאלה שמעצבים אף-16 וקלצ'ניקוב. הרי לא כולנו מצטרפים לעמותת רופאים ללא גבולות. אני מרגיש די אשם שאני לא מציל את אפריקה או את מחנות הפליטים בעזה. אבל איזה עולם זה יהיה בלי אמנות ומוסיקה, בלי שירה וספרות ובלי כיסאות חדשים?"
מחולון עד בילבאו
ארד מבקר השבוע בישראל
התוכנית של ארד למוזיאון העיצוב בחולון. "המעטפת חיצונית תעניק לבניין את הזהות האיקונית שלו, אבל בפנים בניתי שתי 'קופסאות' נקיות שישמשו לתצוגה"
לרגל חשיפת תוכניתו להקמת מוזיאון לעיצוב בחולון. הפרויקט שעבר גלגולים רבים הוא יוזמה של עיריית חולון, עיר שגם היא ממציאה את עצמה מחדש בלי הרף. ארד עצמו מסתייג מהרעיון של הקמת מוזיאון נפרד לעיצוב ומעדיף את הדגם של מרכז פומפידו בפאריס, שבו "לא צריך פספורט כדי לעבור מקולנוע לעיצוב, לאמנות, לאדריכלות". עם זאת, כדבריו, "הרי יש מוזיאונים רק לשחמט, וגם זה בסדר".
בעיריית חולון ובסביבת המוזיאון מרקיעות התקוות שהוא "יעלה את העיר על מפת העיצוב העולמית" ובד בבד גם "יעצב מחדש את המושג עיר". אז חולון תהיה בירת העיצוב בישראל? ארד: "חולון היא בהחלט מקום לגיטימי למוזיאון עיצוב. היא רוצה לעשות טוב לתושביה, וכשיבואו אליה אנשים מהכרך הגדול זה יעשה להם טוב. עד היום אנשים גרו בחולון והשתמשו בתל אביב, אז לא נורא אם עכשיו יהיו אנשים שיגורו בתל אביב וישתמשו בחולון".
חולון, עיר הילדים, היא מספיק מרכזית למוזיאון לעיצוב?
"הרבה מוזיאונים מפורסמים נמצאים היום בפריפריה, אם אפשר להגדיר כפריפריה עיר שנמצאת במרחק של 20 דקות נסיעה מתל אביב. באיטליה יש עוד מרכזי עיצוב מלבד מילאנו. ואסור לשכוח את בילבאו, שעד שהוקם שם המוזיאון של פרנק גרי כמעט אף אחד לא שמע עליה".
בחולון מעוניינים שגם על עירם ישמעו, ולתפקיד פרנק גרי שלהם בחרו ברון ארד, כוכב בזכות עצמו. "לחולון יש הרבה כוונות טובות, יותר מדי כוונות טובות", הוא אומר, "אבל הן עטופות גם באמביציה גדולה מאוד. לכן פנו אלי, אף על פי שיש דרכים אחרות לבחור ארכיטקטים, כמו בתחרות תכנון. עד כה הדברים הלכו בסדר ואנחנו מקווים שהמציאות לא תכה בפנינו".
מה היו הדרישות מהתכנון?
"לפני הכל העירייה רצתה שהמבנה יהיה איקוני. אבל יש בעיה. לא במקרה הזכרתי את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. הוא עשה טוב לעיר, אבל אמנים ואוצרים לא אוהבים להציג שם כי הארכיטקטורה לוקחת מהם את תשומת הלב. ככל שהארכיטקטורה במוזיאונים עושה שריר גדול יותר, ככה האמנים סובלים יותר".
ובחולון?
"האסטרטגיה שלנו היתה להמציא מעטפת חיצונית שתעניק לבניין את הזהות האיקונית שלו, אבל בפנים בניתי שתי 'קופסאות' נקיות שישמשו לתצוגה. זוהי אסטרטגיה הפוכה ממה שעשיתי בפואייה של האופרה במשכן האמנויות בתל אביב. שם עשיתי את הדרמה בתוך הקופסה האדריכלית של רכטר".
הפואייה באופרה בתל אביב (שתוכנן לפני עידן המחשב) היה משחק מקדים למוזיאון בחולון (שתוכנן בעיצומו), שניחן בתווי ההיכר המפותלים והמשטחים העקמומיים האופייניים למוצריו של ארד ועושה את העבודה האיקונית. ארד מדגיש עם זאת, כי המעטפת היא לא קישוט בלבד, אלא השלד הנושא את המבנה, ללא עמודים, ומתווה גם את מערכות התנועה והשטחים המשותפים.
לופים אין-סופיים
ארד נולד בתל אביב ב-1951, למד עיצוב בבצלאל בירושלים ואדריכלות בבית הספר AA בלונדון, שבה הוא מתגורר מאז 1973. ב-1981 הקים עם קרוליין תורמן את הסטודיו "One Off" בלונדון, שהתמחה בעיצוב מהדורות מוגבלות של רהיטים ויצר כמה מהאיקונות הבולטות של העיצוב הפוסט-תעשייתי בשנות ה-80. כיסא הנדנדה ממושב של מכונית רובר משומשת היה כרטיס הכניסה שלו לצמרת עולם העיצוב.
בסוף שנות ה-80 הקים עם תורמן את משרדו הנוכחי, שבו מועסקים כיום 20 עובדים. זה שלוש שנים הוא מכהן כראש המחלקה לעיצוב בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון. הוא רואה עצמו אמן-מעצב-אדריכל, ובנוסף לאביזרי עיצוב הוא יוצר מיצבי אמנות ועוסק בפרויקטים של עיצוב פנים ואדריכלות.
עבודתו היא בעלת זהות מובחנת. האסוציאציות הראשונות שעולות לראש הן לופים אין-סופיים והרבה פח. האם יש לעיצוב גם זהות לאומית? ארד: "אין עיצוב פורטוגלי או קרואטי או ישראלי, אף על פי שיש מועצה לגידול עיצוב ישראלי או משהו כזה. אני נולדתי בתל אביב, כל הזיכרונות שלי הם מפה, אבל התפתחתי בלונדון. חלק מזה היה כי הייתי זר. הגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שאני לא יכול להשתתף בתערוכה של עיצוב ישראלי. זאת תהיה הונאה מבחינתי".
אין נביא בעירו
לארד יש חשבון פתוח עם ישראל, כמו לישראלים רבים המצליחים בחו"ל. הוא לא רוצה להישמע מתלונן, אבל דווקא בארץ אין אספנים האוספים את מוצריו ("אפילו בטורקיה יש"). עד היום הוא חוזר על השטות שתומרקין פלט עם חנוכת בניין האופרה, "חטפו את הרון ארד הלא נכון", וגם נוצר בלבו אכזבה מהתגובה הישראלית הלא הולמת לתערוכה מיצירותיו במוזיאון תל אביב ב-1990. זה לא שהתערוכה לא הצליחה, להיפך. אבל "לא נוצר שום דיאלוג מעניין על עיצוב". התקשורת התעניינה רק באיך הוא עשה את זה בחו"ל ומיהם לקוחותיו המפורסמים, והמבקרים טענו שהוא מעצב שמתיימר להיות אמן "ולא הבינו שאני זז בין התחומים. אבל האסימון ייפול יום אחד, כמו שהוא נפל בחו"ל".
הפרויקטים שהוא מעורב בהם הם לעתים פנטסטיים. אקזוטית במיוחד היא מעורבותו בתכנון ארמונו של השייח הקטארי סעוד אל-תאני בבירה דוחה. הקשר נוצר באמצעות ידידו, הצלם דייוויד ביילי, שהשייח מחזיק בכמה מיצירותיו. ארד התבקש לתכנן את הסלון וחדר האוכל בארמון. האלמנט הבולט ביותר בעיצוב הוא הרצפה המתכווננת, העשויה משפופרות של חומרים מרוכבים וממשטחים
של ג'ל שקוף. המחיר היה "נו אובג'קט".
סיפור המעשה נפרש לפרטיו במאמר שכתב לפני כמה חודשים מבקר האדריכלות הבריטי דיאן סודג'יק, לרגל צאת ספרו "Edifice Complex", המצביע על האדריכלות והעיצוב ככלי שרת בידי רודנים ובעלי ממון למימוש גחמותיהם.
לתכנון הארמון, שנועד להכיל אוצרות כמו אוסף חיות נדירות ופסלים של ריצ'רד סרה, היו שותפים בנוסף לארד עוד שורה של אדריכלים ומעצבים מובילים שהשייח חילק ביניהם את התכנון; בהם ארטה איסוזקי שתיכנן את המבנה, קסטיליוני שעיצב את חדר הכושר ודייוויד הוקני את הבריכה.
הפרזנטציה של דגמי הפרויקט התקיימה בגלריה לאמנות של מיוצ'ה פראדה במילאנו, שאיסוזקי שכר במיוחד. המוזמנים התייצבו במועד שנקבע, אבל השייח הואיל להופיע רק אחרי שעתיים של המתנה. סודג'יק רואה בציפייה הכנועה לבעל המיליארדים ראיה ניצחת ועגומה "ליחסי האדריכלות והכוח במערומיהם".
סודג'יק, שנלווה לארד בביקורו בישראל והרצה שלשום בכנס עיצוב בחולון, מספר עוד במאמרו כי בסופו של דבר הארמון לא נבנה מסיבות לא ברורות. ככל הידוע לו, נכון למאי 2005, השייח - שהיה גם שר התרבות בממשלתו ובן דודו של האמיר של קטאר - הוכנס למעצר בית בחשד לשימוש לכאורה בכספי ציבור לצרכים פרטיים.
השייח של קטאר הספיק להזמין אצל ארד עוד עבודה, עיצוב תערוכה איסלאמית. עלות התערוכה, שהוצגה במשך שבוע אחד בלבד בהילטון דוחה, אומר ארד, משתווה לעלות של הקמת המוזיאון בחולון, 30 מיליון שקל. ארד עצמו לא העז לנסוע לקטאר. "עם שם כמו שלי, אני מפחד שאיזה אידיוט ירצה עוד רון ארד אחד".
3,000 פאונד ללילה
הפרויקט הגדול ביותר של ארד כיום הוא מלון הבוטיק "Upperworld" ובו 50 חדרים, שיוקם על גג תחנת הכוח הנטושה "בטרסי" בלונדון. המבנה שתיכנן האדריכל סר גילברט סקוט, מי שעיצב את תיבות הדואר הלונדוניות האדומות, מיועד לשימור ויוסב למרכז קניות ובילוי.
"מראש נאמר לנו שכל חדר יעלה 3,000 פאונד ללילה", אומר ארד, "ואז אתה שואל את עצמך מה אתה נותן לאנשים בכסף הזה". הבעיה נפתרה על הצד הטוב ביותר. תמורת כספם ארד יעניק לאורחים את הזכות ללון בחדרים העשויים מקוריאן (חומר סינתטי קשיח וחלקלק) בקווים עתידניים-זורמים, לנוע במעליות אופקיות בתוך צינורות שקופים, לשחות בבריכת שחייה הצמודה לכל חדר או להשתכשך באמבטיה דמוית עדשה שתקרתה נפתחת לשמים. וזה עוד לפני הרום-סרוויס.
הכסף הזה לא גרם לך בעיה מוסרית?
"שוב השאלה הזאת. הבעיה שלי היא איך לעשות את העבודה הכי טוב. התקציב מממן לך משהו שלא היית יכול לעשות אחרת. אחד המקומות האהובים עלי בלונדון הוא אחוזת קנווד. אין לי שום סימפטיה לאורח החיים של האנשים שגרו שם, אבל אני אומר להם תודה על זה שאני יכול לראות כיום את הרמברנדט שלהם".
המטרה: אטרקציה תרבותית
המוזיאון לעיצוב בחולון הוא ראשון בתחומו בישראל ואמור לרכז את רוב תחומי העיצוב. הוא יוקם על שטח של כ-3 דונמים סמוך למדיטק העירוני וגובל בכיכר ציבורית. באזור נמצאים ומתוכננים מבני ציבור, ושטחים ריקים אחרים מיועדים לבנייה למגורים. את המגרש מקיפים צומתי תנועה וכבישים רחבים.
השטח הבנוי הוא כ-2,000 מ"ר והוא כולל שתי גלריות מלבניות העטופות במעטפת גלית של סרטי מתכת. לא הוחלט עדיין אם תהיה זו פלדת קורטן או ברונזה. הבנייה אמורה להתחיל באפריל 2006 ולהימשך כשנה וחצי. עלות הפרויקט מוערכת ב-30 מיליון שקל.
האוצר והמנהל המיועד של המוזיאון הוא המעצב דוד טרטקובר, שמסביר כי "הכוונה במוזיאון היתה ליצור אטרקציה תרבותית, וזאת אמירה חשובה כשלעצמה". בעיריית חולון רואים במוזיאון מוסד "המיועד להיות לזירה הלאומית שבה יוצגו תערוכות בעלות חשיבות. המוזיאון ידגיש את העיצוב הייחודי בישראל וישקף אותו בהקשר הבינלאומי".
הכוונה היא להציג במוזיאון כחמש תערוכות מתחלפות בשנה, אומר טרטקובר, ולקיים ביאנלה ים-תיכונית לעיצוב. טרטקובר מאמין ובצדק כי התמקדות בעיצוב הישראלי תקנה למוזיאון זהות ייחודית במפת העיצוב הבינלאומית.
לפי שעה, למוזיאון אין אוספים משלו. הבניין עצמו נראה עם זאת כהתחלה מבטיחה, על רקע מבני הציבור העכשוויים בחולון. |
